מסרטי הבורקס ועד הבמה הבינלאומית: התחנות המרכזיות בתולדות הקולנוע הישראלי
מהסרטים ההרואיים של שנות החמישים, דרך הבורקס והקולנוע האישי ועד ההצלחות בפסטיבלים: מסע קצר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.
הקולנוע הישראלי צעיר יחסית, אבל בתוך כמה עשורים הספיק לעבור כמעט כל גלגול אפשרי: מסרטים מגויסים שסיפרו את סיפור הקמת המדינה, דרך קומדיות עממיות שמילאו אולמות וזכו לבוז מהמבקרים, ועד יצירות אישיות שמוקרנות בפסטיבלים החשובים בעולם. מי שמכיר את התחנות המרכזיות במסע הזה מבין טוב יותר לא רק את הסרטים עצמם, אלא גם את החברה שיצרה אותם. הנה מפת דרכים קצרה למי שרוצה להתחיל להכיר, ולדעת במה כדאי לצפות.
השנים הראשונות: קולנוע של מדינה בהקמה
בעשורים הראשונים למדינה נעשו בישראל סרטים מעטים, ורובם עסקו בסיפור הלאומי: מלחמת העצמאות, ההתיישבות והעלייה. סרט כמו ״גבעה 24 אינה עונה״, מאמצע שנות החמישים, הציג לוחמים ממקומות שונים שנאספים למשימה אחת, ו״הם היו עשרה״ תיאר קבוצת חלוצים בגליל של סוף המאה התשע־עשרה. היו אלה סרטים עם גיבורים ברורים ומסר ברור, שנועדו לא פעם גם לעיניהם של צופים בחו״ל.
התעשייה עצמה הייתה אז בחיתוליה: מעט ציוד, מעט אנשי מקצוע מנוסים ותלות רבה בהפקות משותפות ובאנשי צוות מחו״ל. ובכל זאת, בשנים האלה הונחה התשתית, קמו אולפנים ראשונים והתגבש דור של יוצרים שיפרוץ בעשור שאחריו.
סרטי הבורקס: הקהל אהב, המבקרים פחות
בשנת 1964 יצא ״סאלח שבתי״ של אפרים קישון, בכיכובו של חיים טופול, קומדיה על עולה חדש שמתמודד עם הממסד. הסרט היה להיט עצום, זכה להכרה בינלאומית והיה לסרט הישראלי הראשון שהגיע למועמדות לאוסקר. בשנים שאחריו צמח ז׳אנר שלם של קומדיות ומלודרמות עממיות, שעסקו במתח שבין מזרחים לאשכנזים, בין עניים לעשירים ובין השכונה לממסד, ובדרך כלל הסתיימו בחתונה שמאחדת את הניגודים. גם ״השוטר אזולאי״ של קישון, שיצא בתחילת שנות השבעים, זכה לאהבת הקהל ולהכרה בחו״ל, והוכיח שקומדיה עממית יכולה להיות גם חכמה ונוגעת ללב.
הכינוי ״סרטי בורקס״ נולד כקריצה ל״מערבוני הספגטי״ האיטלקיים, והוא נאמר במקור בנימה מזלזלת. המבקרים ראו בסרטים האלה בידור זול שנשען על סטריאוטיפים, אבל הקהל נהר אליהם בהמוניו. סרטים כמו ״צ׳רלי וחצי״ ו״חגיגה בסנוקר״ הפכו עם השנים לסרטי פולחן שמשפטים מתוכם שגורים בפי ישראלים עד היום, והמחקר האקדמי חזר אליהם כדי לבחון מה הם מספרים על החברה הישראלית ועל יחסי הכוחות בתוכה.
הקולנוע האישי: רוח חדשה מאירופה
במקביל לבורקס, ובמידה רבה כתגובת נגד לו ולקולנוע הלאומי, צמח זרם אחר לגמרי. יוצרים צעירים, שהושפעו מהגל החדש הצרפתי ומהקולנוע האירופי המודרני, ביקשו לעשות סרטים אישיים, עירוניים וניסיוניים יותר. ״חור בלבנה״ של אורי זוהר, מאמצע שנות השישים, נחשב לאחד מציוני הדרך של המהלך הזה: סרט פרוע שלועג למיתוסים הציוניים ולקולנוע עצמו.
הזרם הזה, שזכה לכינוי ״הרגישות החדשה״, התמקד ביחיד ולא בקולקטיב, בבדידות, באהבה ובחיים בעיר. הסרטים האלה לא תמיד משכו קהל גדול, אבל השפעתם על הדורות הבאים הייתה עמוקה. בהמשך יצר זוהר גם סרטים כמו ״מציצים״, שהצליחו לחבר בין מבט אישי וביקורתי לבין הומור שדיבר אל קהל רחב, והפכו לקלאסיקות של ממש.
משנות השבעים לשנות התשעים: פוליטיקה, נוסטלגיה ומשבר
סוף שנות השבעים הביא עמו כמה שינויים. ״אסקימו לימון״ הוכיח שסרט נעורים נוסטלגי בעברית יכול להפוך להצלחה מסחרית גם מעבר לים, ״הלהקה״ העניק לישראלים קומדיה מוזיקלית שהפכה לחלק מהפסקול המקומי, ובמקביל החלה לפעול תמיכה ציבורית מסודרת בסרטים בעלי שאיפות אמנותיות. בשנות השמונים פנה הקולנוע הישראלי לעיסוק ישיר יותר בסכסוך, במלחמות ובשוליים החברתיים, בסרטים כמו ״מאחורי הסורגים״ ו״אוונטי פופולו״.
שנות התשעים נחשבות לתקופה קשה יותר. מעט סרטים הופקו מדי שנה, הקהל העדיף ברובו את הוליווד, והטלוויזיה המסחרית החדשה משכה אליה יוצרים וצופים. ועדיין, גם בעשור הזה נוצרו יצירות משמעותיות, כמו ״החיים על פי אגפא״ של אסי דיין, שהציג דיוקן קודר ונוקב של לילה תל־אביבי אחד.
שנות האלפיים: הפריצה הגדולה החוצה
המפנה הגיע סמוך לתחילת שנות האלפיים, כשחקיקה חדשה הסדירה את המימון הציבורי לקולנוע והעניקה לתעשייה יציבות שלא הייתה לה קודם. בתוך שנים ספורות עלה מספר הסרטים, הקהל חזר לאולמות לסרטים בעברית, והפסטיבלים בעולם החלו לשים לב. סרטים כמו ״חתונה מאוחרת״, ״כנפיים שבורות״ ו״ביקור התזמורת״ הציגו קולנוע אינטימי ומדויק, שמספר סיפורים קטנים ומקומיים בשפה שמובנת בכל מקום.
שיא ההכרה הגיע עם רצף מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר: ״בופור״, ״ואלס עם באשיר״, ״עג׳מי״ ו״הערת שוליים״, כולם בתוך שנים ספורות. במקביל זכו יוצרים ישראלים בפרסים מרכזיים בפסטיבלים של ונציה, ברלין וקאן. גם הקולנוע התיעודי הישראלי קנה לו שם בעולם, והטלוויזיה המקומית הפכה לחממה של כישרונות שנעים בחופשיות בין המסך הקטן לגדול.
לצד ההצלחות בחו״ל התרחב גם המגוון בבית. קולות שכמעט לא נשמעו קודם לכן מצאו את דרכם אל המסך: יוצרות, במאים מהפריפריה, קולנוע שצמח בחברה הדתית, יוצרים ערבים אזרחי ישראל ובני הדור השני והשלישי לעליות השונות. בתי הספר לקולנוע שפועלים ברחבי הארץ הפכו למקור קבוע של כישרונות חדשים, וסרטי הגמר של בוגריהם מוצגים דרך קבע בפסטיבלים בינלאומיים.
איך מתחילים להכיר
מי שרוצה לצאת למסע משלו אינו חייב לצפות לפי סדר כרונולוגי. אפשר להתחיל מסרט אחד מכל תקופה ולהמשיך לפי מה שתפס אתכם:
- קומדיה עממית קלאסית, כדי להבין מאיפה הגיעו הציטוטים שכולם מכירים.
- סרט אחד מהזרם האישי של שנות השישים והשבעים.
- דרמה פוליטית או חברתית משנות השמונים.
- אחד מסרטי שנות האלפיים שזכו להכרה בינלאומית.
הסינמטקים ברחבי הארץ מקרינים באופן קבוע קלאסיקות ישראליות, לעתים בעותקים משוחזרים, וארכיון הסרטים הישראלי שבסינמטק ירושלים הנגיש בשנים האחרונות חלק גדול מאוצרותיו לצפייה ברשת. גם שירותי הסטרימינג המקומיים מחזיקים ספריות של סרטים ישראליים מכל התקופות.
הקולנוע הישראלי הוא מראה, לפעמים מחמיאה ולפעמים פחות, של החברה שיצרה אותו. מי שצופה בו לאורך העשורים רואה כיצד השתנו הגיבורים, השפה, ההומור והשאלות שמעסיקות אותנו. זו דרך מהנה במיוחד ללמוד היסטוריה, וגם תזכורת לכך שסיפור מקומי מאוד, כשהוא מסופר היטב, יכול לגעת בצופים בכל מקום בעולם.